דיוק אלינגטון - חיים של מוזיקה

דיוק אלינגטון
דיוק אלינגטון הוא ללא ספק האמן החשוב והמשפיע ביותר בתולדות הג׳אז, למעט אולי לואי ארמסטרונג שניצב איתו בשורה אחת. נולד בשנת 1899 בוושינגטון הבירה, ניגן והוביל הרכבי ג׳אז שונים עד מותו ב 1974. סיפור חייו מגלם את ההיסטורייה של המיינסטרים ג׳אז במאה העשרים. דמותו נצרבה בתודעה התרבותית כנסיך אציל של מוסיקת הג׳אז. דיוק היה פסנתרן נפלא, מלחין, מעבד ומוביל הרכבים. כתב מאות יצירות והקליט מאות הקלטות אולפן והקלטות חיות. הוא התנסה במגוון גדול של הרכבים: דואו, טריו פסנתר ועד ביג בנד בנפחים שונים. שיתף פעולה עם גדולי אמני הג׳אז בתקופתו, נגנים וזמרים. תהילתו היתה חובקת עולם כבר בחייו. הוא נחשב בעיני רבים וטובים כגדול מלחיני המאה ה 20 בארה״ב. דיוק השאיר אחריו אוצר של מוזיקה כתובה במבנים שונים ולהרכבים שונים (תזמורת, שישייה, שמינייה ועוד) ואף הלחין מוזיקה לסרט קולנוע אחד*.
קשה, בעצם בלתי אפשרי, לסכם את דיוק אלינגטון במאמר אחד. לשם כך צריך פורמט הרבה יותר רחב. בכל זאת, אנסה לגעת כאן בפינצטה בנקודות העיקריות והחשובות ולהפנות את המאזין הסקרן לאלבומים חשובים במיוחד.

דיוק הביא לעולם את הג׳אז האמנותי. בצעירותו, שנות ה 20 וה 30 הג׳אז היה בעצם מוזיקה של שמחות ולוויות. כך הוא נולד בעיר ניו אורלינס, מולדת הג׳אז. צורת הבילוי המועדפת על השחורים הארה״ב היתה ריקודים לצלילי מוסיקת ג׳אז עליזה משולבת בהופעות קומיות בסגנונות השונים של התקופה (רגטיים, וודוויל). כבר בהאזנה להרכבו הראשון The Washingtonians שהצליחה מאוד בניו יורק של שנות ה 20 המאוחרות (ראו מועדון הכותנה) ניכרת גאונותו של דיוק. התזמורים והעיבודים המשוכללים היו יוצאי דופן; מצלולים (שילובי כלים) שונים ומשונים; כל אלה הכניסו מימד חדש למוסיקת הג׳אז הקלילה - מימד אמנותי. דיוק אלינגטון הוא המוסיקאי ה׳רציני׳ הראשון בתולדות הג׳אז. (להשוואה - New Orleans Rhythm Kings, Fletcher Henderson, King Oliver’s Creole Jazz Band). ישנן לא מעט אנותולגיות על דיסקים מהתקופה המוקדמת של דיוק. למרות הסאונד הגרוע אני מוצא את ההאזנה למוזיקה הזאת חווייה מאוד מהנה ומעשירה - מוזיקה נהדרת ובית ספר לג׳אז גם יחד.

גזענות

דיוק זכה להצלחה כבר בשנות העשרים אולם רוב קהלו היה שחור. לבנים מעטים נכחו בהופעות ׳השחורות׳ הללו וזאת למרות שההשפעה של המוזיקה השחורה הזאת היתה גדולה (אלבום הג׳אז הראשון שהוקלט היה של הרכב לבן והופץ בהצלחה גם באירופה). במועדון הכותנה בהארלם שם דיוק פרץ לתודעת הקהל (תזמורת הבית) הכניסה לקהל שחור היתה אסורה. ההפרדה היתה חמורה. היה זה דיוק זה שדרש וגם הצליח להכניס קהל שחור למועדון (1931). בשנות ה 30 שכר דיוק רכבת פרטית לתזמורתו למסע הופעות בדרום הגזעני. עבור השחורים נסיעה בתחבורה הרגילה היתה חוויה קשה. לעומת זאת, באירופה של אותה תקופה התקבלו דיוק אלינגטון ותזמורתו בכבוד גדול, עד כדי תשואות בעמידה עם עלייתם על הבמה. (אירופה היתה מפלט ללא מעט נגנים שחורים גדולים על הרקע הגזעני בארה״ב). המפנה הגדול אירע בשנת 1943 בקונצרט הבכורה של דיוק ותזמורתו באולם קרנגי הול המפורסם בניו יורק; מעוז התרבות הלבנה, אולם הקונצרטים החשוב בעולם. הפעם הקהל היה מעורב, לבנים ושחורים, ומכל שכבות האוכלוסיה. כאן דיוק שבר מחסומים. הוא ביצע על הבמה את יצירתו Black, Brown and Biege שמציגה, לפי דיוק, את סיפור השחורים באמריקה (ב 58 הורחבה לסוויטה באלבום הנושא את שם היצירה). בהופעתו השניה בקרנגי ב 1952 צורפו אליו בילי הולידיי, צ׳רלי פרקר, דיזי גילספי, סטן גץ ואחמד ג׳מל (בהופעת בכורה!). דיוק אלינגטון חזר והופיע שם עוד שלש פעמים.

לפי לאורה טאונשנד**, ניתן למצוא אצל דיוק חמש נקודות עיקריות בנושא גזענות:

  1. ראה במוזיקה צורה של אקטיביזם חברתי. ״המוזיקה מגיעה לאנשים היכן שהמילים לא יכולות״.
  2. רצה להיתפש כאמן תחילה, כמובן בלי קשר לצבע עורו.
  3. השתמש בהופעותיו כדי להפריך סטריאוטיפים גזעניים.
  4. שבר מחסומי גזע עם Black, Brown and Biege בקרנגי הול 43.
  5. עשה שימוש ב Black, Brown and Biege כדי לשתף את הלבנים בסיפורי החווייה השחורה.
דיוק אלינגטון בשנות ה 30

הנגנים

לאורך השנים דיוק ריכז נגני ג׳אז אדירים בהרכביו השונים. חלקם תרמו תרומה משמעותית להתפתחותו המוסיקלית בזכות יכולת הנגינה, ההלחנה והעיבוד המעולים שלהם. אם להזכיר את החשובים שבהם:
ג׳וני הודג׳ס - סקסופון אלט
פול גונזאלבס, בן וובסטר - סקסופון טנור
הארי קארני - סקסופון בריטון
חואן טיזול - טרומבון (מלחין Caravan, Perdido ועוד)
באבר מיילי (מראשוני החצוצרה ״המדברת״ - growling trumpet), קוטי וויליאמס, קאט אנדרסון, קלארק טרי - חצוצרה
ריי נאנס - חצוצרה, כינור, שירה
בארני ביגארד - קלרינט
ג׳ימי בלנטון - קונטרבס
סוני גריר - תופים

שנות החמישים

לאלה שמחפשים את המוזיקה המוקלטת של דיוק באיכות טובה ממש, אלה השנים שצריך להתמקד בהן. לאחר דעיכה בשנים קודמות שאירעה מסיבות שונות, דיוק חווה פריחה מחודשת אחרי הופעתו בפסטיבל הג׳אז של ניופורט, 1956. האלבום המוקלט היה לנמכר ביותר בקריירה שלו***. הוא חידש את החוזה עם חברת התקליטים קולומביה והחל להקליט במרץ. בסוף שנות החמישים יצאו כמה אלבומי מופת של ממש:
  • Such Sweet Thunder
  • Ella Fitzgerald sings the Duke Ellington Songbook
  • Ellington Indigos
  • Back to Back
  • Side by Side
  • Blues in Orbit
  • Anatomy of a Murder
ב 1959 דיוק אלינגטון ובילי סטרייהורן הלחינו את המוזיקה לסירטו של אוטו פרמינגר ׳אנטומיה של רצח׳ (בכיכובם של ג׳יימס סטיוארט ולי רמיק). האלבום יצא באותה שנה בביצועה של תזמורתו של דיוק. פס הקול נחשב כציון דרך - הראשון של מוסיקאים שחורים אמריקאים ובנוסף, מוזיקה לא עלילתית שמלווה סרט. בפס הקול המקורי 13 קטעים שכולם נמצאים באלבום. איכות הסאונד מעולה, חוויה נהדרת בשמיעה ממערכת סטריאו משובחת.

Anatomy of a Murderer, 1959

Anatomy of a Murderer האלבום

השנים המאוחרות 1960s - 74

דיוק מקיים פעילות יוצאת דופן של מסעות הופעות בכל רחבי העולם ושיתופי פעולה שונים (ראו בהמשך). הקלטות רבות כולל סידרת קונצרטים בקרנגי הול (Scared Concerts), הרכבי טריו פסנתר ואפילו רסיטלים לפסנתר סולו (ראו בהמשך - דיוק הפסנתרן). דיוק הקליט סידרה של סוויטות לתזמורת שרובן הושפעו מחוויותיו במסעותיו ברחבי העולם.

שיתופי פעולה לאורך הקריירה

ג׳וני הודג׳ס

יליד 1907, הודג׳ס היה מגדולי נגני הסקסופון אלטו של הג׳אז. הוא זכה להערכה עצומה ממוסיקאים כבני גודמן, צ׳רלי פרקר, בן וובסטר וג׳ון קולטריין. שיתוף הפעולה בינו לבין דיוק אלינגטון התמשך עשרות שנים, כמעט ברצף מוחלט. הודג׳ס הצטרף לתזמורת של דיוק בשנת 1928 בהמלצת בארני ביגארד. במהרה היה לנגן האלטו המוביל בתזמורת והצליל שלו היה לאחד מסימני ההיכר שלה - דיוק כינה אותה ׳אקסטטית עזה׳; היה זה צליל יחודי - נקי וצלול, מלודי ובלוזי גם יחד; ויברטו יפהפה וגלישות רומנטיות בין צלילים. דיוק כתב קטעים במיוחד להודג׳ס כסולן עם התזמורת. האזינו למשל ל Prelude to kiss ו Haupe. הודג׳ס הגיע למעמד של כוכב ג׳אז בזכות עצמו והקליט עם דיוק שני אלבומים בפורמט דואט - Back to Back, Side by Side. שניהם מצולמים על העטיפה כשותפים שווים (1959).

בילי סטרייהורן

דיוק וסטרייהורן קיימו יחסים מורכבים במשך 30 שנים ארוכות, עד למותו של סטרייהורן בשנת 1966. בילי סטרייהורן, פסנתרן מלחין ומעבד מחונן היה ליד ימינו של דיוק. הוא זכה לחיבתו והערכתו העצומה של דיוק שראה בו מעין אח תאום לדרכו המוסיקלית. היתה לו השכלה מוסיקלית קלסית והוא עיבד והבריק יצירות רבות של דיוק לצד יצירותיו שלו. כמלחין הוא חסה בצילו של דיוק ולעיתים לא זכה לקרדיט ככותב; על הרקע הזה נוצר עם הזמן תסכול גדל והולך. על אף זאת, דיוק לא באמת ניצל את סטרייהורן כפי שכן קרה בעולם המוזיקה בין אחרים. סטרייהורן היה חברו הטוב ביותר. בין יצירותיו הידועות של סטרייהורן ניתן למצוא את
  • Take the A Train
  • Lotus Blossom
  • Chelsea Bridge
  • Rain Check
כשסטרייהורן הלך לעולמו ממחלת הסרטן בשנת 1966 דיוק שקע באבל כבד. ב 67 הקדיש לו את האלבום And his mother called him Bill, כולו מיצירותיו של המנוח, חלקן בהקלטת בכורה. שימו לב לקטע היפהפה להדהים Blood Count, יצירתו האחרונה של סטרייהורן שנכתבה במיטת חוליו בבית החולים זמן קצר לפני מותו; את סולו המנגינה מפליא לנגן ג׳וני הודג׳ס. (ראו גם את ביצועו של ג׳ו הנדרסון, ראו כאן למטה). בקטע After All משיב פול גונזאלבס בסולו מנגינה יפהפה משלו. בסוף הסשן בעוד התזמורת אורזת את כליה דיוק התיישב אל הפסנתר והשתפך על הקטע Lotus Blossom. זה הקטע החותם את האלבום; מזל שהמקרופון נשאר פתוח. האלבום זכה לביקורות מעולות ולפרס הגראמי.

Duke Ellington - Lotus Blossom

להיכרות נוספת עם יצירתו של סטרייהורן אני ממליץ בחום על אלבומו הנפלא של ג׳ו הנדרסון Lush Life (Verve, 1992).

(1915-1967) בילי סטרייהורן

בילי סטרייהורן

בתחילת שנות השישים דיוק מקיים שיתופי פעולה עם מוסיקאי ג׳אז ענקים ובהם קאונט בייסי, לואי ארמסטרונג, קולמן הוקינס, צ׳רלי מינגוס וג׳ון קולטריין.

לואי ארמסטרונג

בשנת 1961 נפגשו שני הענקים הגדולים של הג׳אז למפגש חד פעמי באולפני RCA Victor, ניו יורק. לואי הביא איתו נגנים מהרכבו His All-Starts ודיוק הביא איתו את נגן הקלרינט הנפלא בארני ביגארד. הם הקליטו 17 קטעים קלסיים של דיוק שיצאו בשני אלבומים נפרדים כבר באותה שנה - Together for the first time, The Great Reunion. בין הקטעים ניתן למצוא את In a Mellow Mood, Duke’s place, Moon Indigo, Solitude

צ׳רלי מינגוס

בשנת 1962 שלשה ענקים נפגשו יחדיו באולפן ההקלטות Sound Maker בניו יורק. דיוק בן ה 63 יחד עם שניים מגדולי המוסיקאים הג׳אז המודרני דאז, נגן הבס והמלחין צ׳רלי מינגוס והמתופף מקס רואץ׳. מינגוס שהיה לאייקון ג׳אז בזכות עצמו נחשב עם השנים ליורשו של דיוק; דיוק היה אלילו מגיל צעיר ומודל השראה. המפגש הראשון ביניהם התרחש על הבמה בשנת 1953 והסתיים בפיטוריו של מינגוס לאחר ריב שכמעט גלש לאלימות בינו לבין נגן הטרומבון חואן טיזול. לפי מינגוס, טיזול זרק לעברו הערה שהשתמעה כגזענית לאחר שניגן את תפקיד הבס אוקטבה מעל מה שדרש טיזול. הערה הובילה לויכוח עז שבסופו טיזול שלף סכין. מינגוס היה צעיר שחור בן 21 וחם מזג אבל נראה שגם לטיזול הלבן והפורטוריקני היה מזג משלו… (לסיפור יש עוד כמה גירסאות). תשע שנים לאחר מכן דיוק ומינגוס נפגשו שוב והפעם באולפן ההקלטות. את האלבום יזם דיוק שרצה להקליט טריו פסנתר. המפיק אלן דגלס הציע את מינגוס וזה התעקש להביא איתו את רואץ׳. דיוק הביא איתו את כל הקטעים למעט אחד. סגנון הנגינה מתויג כפוסט בופ, הגדרה לא קולעת לדעתי; קשה לתייג אותו מבחינה סגנונית וגם לא צריך. חשיבותו של האלבום היא במפגש בין נגנים אינדבדואלים ובעלי סגנונות שונים שכביכול לא מתחברים (הביקורת התייחסה לזה בזמנו). למרות זאת ואולי בזכות זאת נוצר סשן מיוחד במינו שהשפיע רבות על מוסיקאים רבים ועל הג׳אז המודרני בכלל. יש כאן ויתור על אגו והתרכזות במוזיקה בצורה טהורה. ההאזנה לאלבום הזה היא הנאה צרופה.

Money Jungle, 1962

Money Jungle

ג׳ון קולטריין

לא עוברים תשעה ימים מהסשן עם מינגוס ודיוק קיים עוד מפגש חד פעמי עם אחד מענקי הג׳אז המודרני של הדור הצעיר, נגן הסקסופון ג׳ון קולטריין. קולטריין, שהיה ב 1963 בשיא הצלחתו המסחרית עם הרביעייה הקלסית שלו, נעתר לבקשת Impulse הוצאת הבית שלו והוציא סידרה קטנה של שלשה אלבומי ג׳אז מלודיים; אלה היוו אתנחתא מבורכת להוצאה מסגנונו הנועז שהלך ופירק את הג׳אז המסורתי. הראשון שבהם היה המפגש הזה עם דיוק (אחריו באו Ballads, ומפגש עם זמר הג׳אז ג׳וני הארטמן). דיוק וקולטריין הביאו עימם את נגן הבס והמתופף שלהם ואלה התחלפו זה עם זה בקטעים השונים. את רוב קטעי האלבום הביא דיוק, אחד של סטרייהורן ואחד של קולטריין. זהו מפגש נינוח של שני אמנים שמעולם לא נפגשו קודם לכן. קולטריין, לדבריו, ראה במפגש הזה כבוד גדול.

דיוק אלינגטון וג'ון קולטריין

דיוק אלינגטון וג'ון קולטריין

מה הביא את דיוק אלינגטון, סמל ורב אמן של הג׳אז הישן, להיפגש בתחילת שנות השישים בגילו ׳המופלג׳ עם שניים מהמוסיקאים הנועזים והבועטים ביותר של הג׳אז החדש? הערכה, סקרנות ואתגר. מפגשים מוסיקליים טהורים וחסרי אגו לחלוטין; דבר מדהים ומעורר השראה בכל קנה מידה.

דיוק הפסנתרן

מעט מדי תשומת לב ניתנת על דיוק הפסנתרן אצל חובבי הג׳אז. דיוק הקליט כמה אלבומי אולפן עם הרכבים קטנים עד כדי דואו, ובכולם ניכרת פסנרנותו הנפלאה. שילוב מהמם של פשטות עם מורכבות הרמונית, הבעה, טיימינג וצליל. נגינה מלאת הפתעות רתמיות; דיוק לא נפל במאום מפסנתרני הג׳אז הגדולים של תקופתו כגון ארל היינס, ארול גארנר ואפילו ת׳לוניוס מונק האגדי. גם אם היה בוחר קריירה של פסנתרן בלבד היה נשאר בענקותו. בהופעות חיות על הבמה נטל לעצמו מדי פעם קטע סולו וזה תמיד היה הפוגה קסומה ומהפנטת בתוך הרעש וההמולה של ההרכבים הגדולים. הנה עוד שני אלבומי האולפן עם דיוק כפסנתרן מן ההרכב:
The Duke Plays Ellington, 1953 The Pianist, 1966,70

דיוק על הבמה

נזכיר שלשה קונצרטים מוקלטים מתוך עשרות:
The Carnegie Hall Concerts, 1943, חשיבות הסטורית
The Armory Concert, 1955 (קהל של 10000 איש)
Ellington at Newport, 1956

חשיבותו של דיוק אלינגטון

  • הביא לעולם את הג׳אז האמנותי. חקר צורות מוסיקליות שונות - עד סוויטות לתזמורת - הרכבים שונים ועוד. עיבודים משוכללים, מצלולים חדשים ועוד.
  • נתן מקום לסולן הוירטואוז. קטעים נכתבו במיוחד לסולנים השונים כדי להראות את יכולת הנגינה וההבעה שלהם, כולל קטעי סולו ארוכים במידה יוצאת דופן לתקופה.
  • התייחסות במוזיקה לאפלייה וגזענות.
  • מלחין ענק. יש הרואים בו גדול מלחיני ארה״ב במאה העשרים.
  • פסנתרן נפלא.

להיטים\קלסיקות

  • The Mooche
  • Moon Indigo
  • Sophisticated Lady
  • Solitude
  • Caravan
  • Prelude To a Kiss
  • Flamingo
  • Perdido
  • C Jam Blues
  • Take the A Train
  • Satin Doll

* Anatomy of a Murder, 1959

** Duke Ellington and Racism

*** למעשה רק חלק מהקטעים באלבום הוקלטו בהופעה. דיוק שהיה לא מרוצה מאיכות הביצוע של יותר מחצי מהקטעים חזר והקליט אותם למחרת עם קולות רקע של קהל מזוייף. זה לא מוזכר בטקסט האלבום.


עופר שחורי, 2022

תקנון האתר מפת האתר
כל הזכויות שמורות מאסטרו אודיו 2004 ©