|
המוצרים של Boulder Amplifiers נוטים להיות כבדים כמו המחירים שלהם. הפונוסטייג' החדש דגם 508 של החברה אינו כזה. זהו מכשיר חינני שמחירו בארה"ב 5000 דולר. בנקודת מחיר זו, יש
תחרות רבה, אבל הבולדר מזכה את עצמו יפה מאוד. זהו צאצא מובהק של מוצרי החברה המפוארים יותר, כולל פונוסטייג' דגם 2108 החדש בשני חלקים. המוצר הקטן ביותר שהציעה בולדר מזה שני עשורים,
מגולף מבלוק יחיד של אלומיניום ונראה די אטרקטיבי, לפחות באוהאוס זה הסגנון שלך. לטעמי, המראה שלו מושך; הוא לא תופס הרבה מקום על המעמד Stillpoints ESS החדש שלי והיה שקט לחלוטין
בפעולה. בלי האם, בלי זמזום, בלי כלום. פשוט ישב שם כמו אורח שקט - עד שהמחט נפלה על התקליט. ואז הגיע משהו אחר לגמרי.
כמו כל המוצרים של בולדר, ה-508 הוא fully balanced. מכיוון שהרבה זרועות פטיפון באות עם חיבור SE, בולדר מציעה סט מתאמים מיוחד, אך גם את אלה יש לחבר ליציאות XLR. אם אתה באמת
רוצה אפשר להשתמש במתאמים ביציאות, אבל לא הייתי מייעץ לעשות את זה. ככל שיש יותר מתאמים, יש יותר עיוותים. יש מתג בפאנל הקדמי להפעלה\כיבוי יחד עם מתג השתקה, ומתג נוסף מאחור
שממתג בין מצב MC ו-MM. הגבר (gain) של 70dB במצב MC ו-44dB במצב MM. אפשר להחליף את הסטפ-אפ וכך להפעיל ראש MC במצב MM כדי לעקוף דרגת הגבר נוספת, אבל אני לא ממש
מבין מה הטעם.
לאחר שסקרתי לאחרונה את הפונוסטייג' Boulder 2108 במחיר 52,000 דולר, חשבתי שדגם 508 יציג ירידה גדולה בביצועים. זה לא קרה. התקליט הראשון שניגנתי בפטיפון TechDAS Air Force Zero
עם זרוע Graham Phantom Elite 12" וראש TechDAS TDCO1 בהוצאת Deutsche Grammophon של Narciso Yepes ו-Godelieve Monden בדואו גיטרה של טלמן. זו הקלטה מעודנת עם יותר
פיגורציות עדינות והצללות טמברליות יפות מאשר פיצוצים דינמיים כדי להעביר את המסר שלו. כבר מההתחלה, הייתי המום מהיכולת של ה-508 להעביר אותם. הליניאריות יוצאת הדופן של ה-508 התבטאה
כיובש של צליל, אלא כיכולת להעביר פרטים קטנים בצורה מדויקת על רקע שחור במיוחד. מאפיין בולט נוסף היה בימת הצליל הרחבה והעמוקה. שוב, הבהירות של הבולדר השפיעה לטובה, לא רק שאפשרה
לשמוע את מיקומם של הנגנים, אלא גם כיצד הדהדו פריטות הגיטרה לתוך האולם. תחושת הדעיכה הסביבתית של הצלילים, במיוחד בסרבנד של הפרטיטה בדו מז'ור, עבר מאוד חי, וכך גם פריטת הגיטרות
במינואט שבא מיד אחרי הסראבנד. ה-508 העביר תחושה מצוינת של גוף הגיטרה ואת החיוניות של המבצעים בתקשורת זה עם זה. בהקשר זה, היעדר רעש ב-508 היה בעצמו התפתחות מרשימה ביותר.
מה שלא שומעים בהיי אנד יכול להיות חשוב לא פחות ממה שאתה כן שומע. מניסיוני, בין אם מדובר במגברים ובין אם מדובר בפונוסטייג'ים, זו זירה בה בולדר תמיד הצטיינה.
אולי אפילו מרשימה יותר הייתה ההקלטה המונומנטלית של דואו אחר, פייר פורנייה ופרידריך גולדה, המבצעים את מכלול הסונטות של בטהובן לצ'לו ופסנתר. לאחרונה רכשתי
מ-Chad Kassem’s Acoustic Sounds את מה שנראה כמו אחד הסטים האחרונים של מהדורת תקליטים מיוחדת במאסטר של חצי מהירות על ידי אולפני אמיל ברלינר. (מהדורה מוגבלת 1668 מתוך 1700.
אם אתה מוצא כזאת, תפוס אותה). הסאונד מעולה כמו הביצוע, שהוקלט בשנת 1959 באולם Musikverein האגדי של וינה. פורנייה הוא כבר מזמן אחד הצ'לנים האהובים עלי, וה-508 תפס במדויק את הצליל
המעודן והמלכותי שלו. מה שהיה הכי מדהים באלבום הזה אלו שני דברים: ה-508 עיגן את שני המבצעים בהתאם בחלל וסיפק את מה שנשמע כמו דינמיקה בלתי מוגבלת. כדי להמשיך לבחון את ה-508,
ניגנתי עוד תקליט של דויטשה גרמופון, הפעם הקלטה של התזמורת הסימפונית של בוסטון של המלחין הרומנטי המאוחר מנואל דה פאייה, הבלט "הכובע המשולש". שוב, הבולדר פרס יפה את התזמורת עם
קטעי הסולו של החצוצרה נטועים היטב בחלק האחורי הימני של הבמה וכלי הנשיפה מעץ מרווחים בצורה מסודרת באמצע. הפנדנגו הפותח פרץ בגאווה, ברק המיתרים שבה את ליבי, וקולה של המצו-סופרן
הגדולה תרזה ברגנזה נסק מעל התזמורת. סך הכל, זו הייתה מצגת מרווחת מאוד, אפילו מפוארת. הדינמיקה הייתה טובה מאוד - אך לא ברמה של פונוסטייג'ים בתקציבי עתק. באזור הטרבל, ה-508 לא
ממש הצליח להמריא לתוך האתר בהקלטות תזמורתיות, אבל הטימפני ירד מטה מהדהד. הדינמיקה היא המקום בו, מניסיוני, רוב הפונוסטייג'ים שאין להם ספקי כוח נפרדים נוטים לקרטע. ה-508 אף לא לרגע
נשמע דחוס, אבל לא היתה יכולת החשיפה האולטימטיבית שהפונוסטייג'ים הכבדים יכולים לספק.
אף על פי כן, אין לזלזל בלינאריות של הבולדר וביכולתו באזור הבס. זה חזר אליי בהאזנה למהדורה המחודשת של 45 סל"ד של "Stimela" של המוזיקאי הדרום אפריקאי יו מסקלה, כנראה אחד הקטעים
המושמעים ביותר בתערוכות אודיו, אבל, לעזאזל, אני אוהב אותו. וזה חושף הרבה. במקרה הזה הקטע גילה לי את הגדרת הבס העמוקה של ה-508. הקרשנדו של התופים ב-Stimela היה
מוגדר בצורה נקייה ובעל דחף עוצמתי. שמתי לב גם עד כמה ה-508 תפס בבירור לא רק את הצפיפות של קולו של מסקלה, אלא גם כמה יפה הציג את מילות השיר שלו. כאילו היו חרוטות באבן.
כנ"ל הנגינה שלו על הפלוגלהורן. האופן בו מסקלה נסק לאזור הטרבל, ואז הפיק יללות של תלונה היה מרגש מאוד להאזנה במערכת שלי. בולדר מקבלת מדי פעם תלונות על כך שהיא מספקת צליל סטרילי,
אבל אלה תלונות שווא. ההגשה קלעה בדיוק למהות הרגשית של המוזיקה. אותו הדבר עבור ההקלטה של הלייבל Sackville שרכשתי לאחרונה בשם Three Is Company, הכוללת את נגן סקסופון סופרן
ג'אז ג'ים גאלווי, מוזיקאי יוצא דופן שחבר לפסנתרן דיק ווסטוד באלבום הזה. זהו ג'אז מסורתי ישר ולעניין ובקטעים תוססים כמו Minor Drag, ה-508 סיפק מהקרביים את ההתרגשות המהירה של
המוזיקה. ה-508 לכד את האיכות המתפרצת והמאנפפת מדי פעם של סקסופון הסופרן של גאלווי, בעוד פיט מגדיני מאייש בשלווה את התופים, מלווה בעדינות את עמיתיו.
במידה מסוימת, אני מתלבט לגבי ה-508. הוא בהחלט מסמן טריטוריה חדשה עבור בולדר, שמרקיעה אל הסטרטוספירה בכל הנוגע לתמחור של מגברים, פונוסטייג'ים וקדם מגברים. איכשהו החברה הצליחה
לדחוס לתוך הקופסה הקטנה הזו שפע של תכונות של הציוד הגבוה שלה. היא עשה את אותו הדבר, אגב, עם המגבר המשולב החדש 866, לו האזנתי במשך כמה חודשים והוא השאיר אותי המום.
ה-508 הוא ציוד משובח עבור כל מערכת ביתית איכותית ועשוי להעלות את ביצועי התקליט אצל רבים. עבור כל מי ששוקל פונוסטייג' טרנזיסטורי ברמת המחיר הזו, האזנה אינה בגדר אפשרות אלא חובה.
|
