קיצו של עיוות אמנותי
החוויה הישירה של יצירת אמנות גדולה נראתה לי מזמן כאחת החוויות האנושיות העמוקות והרצויות ביותר. יש משהו קסום ומסתורי עמוק בתהליך.
אנו מודעים בעמימות, בחיי היום-יום שלנו, לכך שהסימפוניה החמישית של בטהובן, הציורים של טרנר, דיוקן האמן כגבר צעיר של ג'ויס או אלבמה
של קולטריין נמצאים שם עכשיו, אמיתיים מבחינה אובייקטיבית. אבל עד שאנחנו יוצרים את החיבור, עד שאנחנו פוגשים את היצירות האלה עם
ההוויה העמוקה והעזה ביותר שלנו, הן נשארות פנטומים. איך ולמה בדיוק אנחנו יוצרים את החיבור ליצירת אמנות, זה נשאר קצת מסתורי.
אין ספק שקיים המושג של תזמון, של מפגש עם יצירה נתונה בדיוק בזמן הנכון בחיינו, בין אם זה הגיל, הייחודיות של הנסיבות או המטען הראשוני
של קליטה רגשית או רוחנית. מה שברור הוא שאמנות יכולה לדבר אלינו ישירות, יכולה לטלטל אותנו עד למעמקי הנפש. ישנה האמנות של איך לחוות אמנות,
ואנחנו כחובבי אודיו כולנו מקווים, הייתי חושב, להפוך לאומנים לפחות בזה. ובכל זאת, החוויה של להיתפס על ידי יצירה אמנותית גדולה, מייד, באופן
ספונטני וללא הכשרה או תנאים מוקדמים, נשארת איכשהו הכי משפיעה והכי טהורה. אחרי הכל, כך חווינו לראשונה את האמנות כשהינו צעירים.
עבור מרביתנו זו הדרך בה הפכנו לאוהבי מוזיקה.
מסקרן לא פחות מדוע אנו לא מצליחים להתחבר ליצירות אמנות מסוימות, מדוע החשיפה לחלק מהן מותירה אותנו שטוחים וחסרי רגשות.
מכיוון שהגישה שלנו ליצירות אמנות היא לרוב עקיפה - הגישה אליה דרך מדיום - נראה ברור שהמדיום חייב להיות נקי מעיוותים על מנת לאפשר
להעביר את הכשרון והמסר האמנותי של יצירת האמנות. יתרה מכך, אסור למדיום לעוות את הטכניקות והאלמנטים האמנותיים הספציפיים הטבועים בצורת
האמנות שבה הוא עוסק. לפיכך פעלתי זמן רב על פי העיקרון שהפשע הגרוע ביותר שמערכת שמע יכולה לחטוא בו הוא לטשטש, לעוות או להתפשר
על אמנות המוזיקה: אני מדרג ציוד היי-פיי אך ורק על פי סגולותיו האמנותיות.
יש מידה של הגיון בריא לגבי הקריטריון הזה. מה הטעם בהאזנה למוזיקה פוליריתמית במערכת שאינה יכולה להבדיל בין כל התבניות הקצביות המושמעות?
למה להקשיב לאמנים מלאות תשוקה ורגשות כמו ארית׳ה פרנקלין או ג'ו קוקר על מערכת קרה וחסרת רגשות? למה להאזין לבאך במערכת שלא יכולה
לחשוף את מורכבות הקווים המוזיקליים? ולמה להאזין למוצרט במערכת שלא יכולה לתקשר את השמחה וההתלהבות הטהורה שלו? אם אנחנו באמת
רוצים להתחבר ולחוות את אמנות המוזיקה, אנחנו צריכים ציוד שנאמן באמת לכל ההיבטים של האמנות הזו.
המגבר המשולב Lavardin IT מייצר את העיוות הכי פחות אמנותי מכל מגבר ששמעתי אי פעם ב-36 שנות עיסוקי באודיו. הוא מציע הבנה ותובנה שאין
שני לה בכל סוג של מוזיקה, ללא קשר לזכותה האולטימטיבית של אותה מוזיקה. הוא מבטל לחלוטין כל מחסום למסר מוזיקלי הנגרם מתהליך ההגברה,
ופותח את המאזין לאיכות האמיתית של המוזיקה. המוזיקה פשוט מופיעה, עירומה וישירה. ה-IT הוא הישג נדיר ויוצא דופן.
במחיר של 7495$, המגבר המשולב של Lavardin IT נראה פשוט וצנוע במראהו, נראה (ושוקל) כמו כל מגבר כוח רגיל ובנוי היטב. עם 50 וואט לערוץ,
למגבר יש את היכולת להביא כל רמקול רגיל למלא חדר בצליל. הקוסמטיקה של הפאנל הקדמי פשוטה ויפה - מתג הפעלה, 4 כניסות שנבחרו ידנית מתוך
מתג קלט גדול, ועוצמת השמע נשלטת על ידי בקרת עוצמת שמע גדולה ומוחשית לא פחות. לוקח 30 שניות להפנים את הפעולה של לברדין.
במהלך השנים דגלו במגוון אסטרטגיות לבניית מערכות. המטופשת שבהן הייתה העצה להוציא את רוב התקציב על הרמקול, מתוך ההנחה השגויה היא שכל נגני
התקליטורים, פטיפונים ומגברים נשמעו אותו דבר. רוב מערכות ההיי-פיי האיומות ששמעתי היו מבוססות על האסטרטגיה הזו. גישת Linn הישנה - קנה את
קו החזית הטוב ביותר שאתה יכול - הוכיחה את עצמה הרבה יותר מוצלחת מבחינה מעשית, גם אם השתמשו במגבר של 200 דולר ו-200 דולר לזוג רמקולים.
עם זאת, לאחר האזנה למגבר המשולב Lavardin IT, אני משוכנע שהגישה הרציונלית, ההגיונית והיעילה ביותר היא לבנות את המערכת סביב המגבר המעולה הזה.
ה-IT הוא א-נוירוטי להפליא: לא צריך הרצה של שישה חודשים או למקם אותו "בדיוק כך" על פלטפורמת בידוד משוכללת כדי לעבוד בצורה נכונה.
הדרישה היחידה היא להשתמש בכבלים קוהרנטיים בזמן, מה שלרוב אומר צורה כלשהי של solid core. בהתחלה חיברתי את המגברים באופן אקראי
לאוסף פרוע של רמקולים שונים שהצטברו, די במקרה, במעוני.
השידוך של מגבר משולב במחיר $7500 ל לזוג רמקולים של $289 או $400 נראה אולי מטורף, אבל הייתה שיטה בטירוף שלי.
קחו למשל את הרמקולים Celestion F30. חלק מהמדיניות החדשה של Celestion "עיצוב באנגליה, ייצור בסין", ה-F30 במחיר $400, בשילוב עם
מגברים קונבנציונליים, נשמע כמו רוח רפאים מקוננת על המסורת הגדולה של Celestion. פיק מיד/טרבל נמוך, שהנחתי שהוא תוצאה קולית של תדר
התהודה של הטוויטר המתכתי, הרס רמקול נחמד למדי, כך שאחסנתי אותו בחדר האחורי מחכה, כמו גודו, לאיזה עתיד לא סביר של שימוש רב-ערוצי.
לומר שהרמקולים עברו טרנספורמציה עם ה-Lavardin IT זו לשון המעטה ובענק. הטרבל המוגזם נעלם, הפך לפס תדרים רחב, עשיר ועדין.
הבס פרח עם פירוט ורוחב פס. הרמקול לבש קצב רהוט ומתוחכם שמעולם לא רמז עליו בעבר. הרזולוציה עלתה למקום שבו מאזין מזדמן חשב
שהרמקול עולה 10,000 דולר. רק דחיסה קלה בעוצמות שמע גבוהות יותר הסגירה את מגבלות העיצוב של הרמקול ואת מחירו הצנוע יותר.
אותו דבר קרה עם הרמקולים האחרים שחיברתי ל-IT. בכל אחד מהמקרים היה ברור שגם לרמקולים צנועים יש יכולות שמגברים רגילים פשוט לא
יכלו לחשוף. ה-IT חשף גם את הפגמים והגבולות המובנים של כל רמקול. אפשר היה לשמוע את סטיית הפאזות של זוג Infinity ישנים (3 דרייברים),
להתנסות ולהבין מדוע עיצוב מעולה של 3-way כל כך קשה ליישום. לעומת זאת, ה-Spendor 2040 בתכנונו של רובין מרשל, עם הקרוס הפשוט שלו -
בעצם רק קבל אחד כדי להרחיק את תדרי הבס מהטוויטר - חשף את היכולת לעושר טונלי רציף עד הסוף. שני מיני רמקולים זולים, Celestion 3 MKII הישן
וה-R1 של Rega, שמוקמו לשדה האזנה קרוב בחדר קטן, סיפקו במת צליל הזויה שתאמה את התקשורתיות המוזיקלית העמוקה של ה-Lavardin.
לרוע המזל, הביצועים עם הרמקול הוותיק שלי, Sound Lab Dynastat, היו בינוניים. אבל רק מגברי שפופרות עם שנאי פלט מעולים התאימו
בעקביות לעומס המגושם של פאנלים אלקטרוסטטיים קיבוליים ווופר דינמי. האמת הפשוטה היא שככל שהרמקול (וכמובן, המקור) טוב יותר, כך
ה-Lavardin IT נשמע טוב יותר, כשהוא מקבל נייטרליות, עדינות, רזולוציה ובהירות כמעט קסומים .
סקרתי את האח הקטן של ה-IT,
ה-IS Reference,
ומצאתי שבשילוב עם רמקולים ממש טובים
(לדוגמה Harbeth, Rega)
אין שום סיבה
סיבה שיעזוב אי פעם את חדר ההאזנה; כל כך משכנעת וישירה היא הדרך של לברדין לתקשר את הלב והנשמה עם המסר של המוזיקה. ה-IT עולה
בהרבה על ה-IS Reference: הוא מפורט יותר, עדין יותר וקוהרנטי יותר. ה-IT מפצה במיוחד על האובדן הקל של הנעת הבס וה-Boogie Factor
שהיו המגבלות היחידות שמצאתי אצל אחיו החזק פחות. ההתנהלות של ה-IT עם בס היא חושפנית באמת, לא רק ברוחב הפס, ההנעה והדינמיקה, אלא בחשיפה
מלאה של הדפוסים הקצביים של כלי הבס ופעולות הגומלין ביניהם.
הפונקציה של מערכת היי-פיי טובה באמת היא במהותה הרמננטית: היא מאפשרת את הבנת המשמעות של המוזיקה על ידי ניסוח מלא של מה שמתנגן.
מערכת מצוינת תגלה גם איך ומדוע המוזיקה מושמעת. ציוד היי-פיי שנועד לייצר ערכים מוזיקליים חייב להתעלות בחשיפת הארכיטקטורה של המוזיקה -
להראות בבירור את המבנה שלה ואת האופן שבו החלקים של המבנה הזה מתקשרים. ה-IT עושה זאת באופן ברור שאין כמותו. תוך שיפור עצום על הנטייה
של הגברת מנורות כלשהי לעשות צדק רק עם תחום המיד, או בציוד ישן אחר שמתמקד באזורי המיד-בס/טרבל, ה-Lavardin IT חושף מה קורה בכל
הטווח המוזיקלי. אפשר לעקוב אחר ההרמוניות הקוליות המורכבות ביותר, עבודת כלי הקשה ותבניות בס קצביות מפותלות בקלות שקופה, לא רק בתוך
כל טווח טונלי, אלא גם בהקשר לתבנית הגדולה יותר של המוזיקה. כל כלי נגינה משוחזר באותה מידה של בהירות.
השחזור המעולה של ה-IT של ארכיטקטורת המוזיקה אינו מופשט או אינטלקטואלי מדי: הוא מותאם בצורה יוצאת דופן לא פחות לחשיפת האיכות
והתחושה של הנגינה. הטכניקות האמנותיות של מוזיקאים וירטואוזים מכל סוגי המוזיקה הן מיידיות לאוזן. ה-Lavardin IT הוא אותו מגבר נדיר המשלב
בהירות ארכיטקטונית עם מירב החן והעדינות, והכל מגובה בתחושה רגועה של עוצמה ונינוחות. ההאזנה למגבר היא כיף גדול ומעוררת רגשית.
אני שומר חבילה של כ-25 תקליטים (רובם גם משוכפלים על תקליטור) בהישג יד לבדיקת דרישות מוזיקליות ספציפיות לציוד שאני סוקר. הם מכסים
את כל סוגות המוזיקה. האזנה לתקליטי המבחן הללו עשויה להיות מעט סתמית, כמעט כמו תרגיל שינון בע״פ, עם פחות ציוד. עם זאת, עם ה-IT,
ההקשבה הפכה לחוויה האינטנסיבית שהיא צריכה להיות. ה-IT עבר בקלות מופתית את כל הדרישות הטכניות שהתקליטים האלה נבחרו לייצג.
יתרה מכך, אי אפשר היה להאזין ל-IT באופן פסיבי: המסר האמנותי של המוזיקה גבר על כל ניסיון להאזנה מנותקת. התרגשתי בעקביות מהמעמקים האסתטיים.
ז'אן כריסטוף קרוזל, המתכנן של מגברי Lavardin, התמקד בקפידה בביטול "עיוות הזיכרון", הנטייה של מעגלים אלקטרוניים להשאיר עקבות
דמויי רוח רפאים לאחר סיום האות. בשילוב עם המהירות הגבוהה של המעגלים הטרנזיסטוריים של Lavardin, העיצובים של קרוזל מייצרים בהירות
חסרת מאמץ ונייטרלית על פני רוחב הפס הקולי שמציב סטנדרט חדש. אות שמתחיל ומפסיק בדיוק עם המוזיקה לא יכול שלא לחשוף את היבט
התזמון של המוזיקה בצורה מעולה וקוהרנטית. סאונד ומוזיקה מבוססים מטבעם על תזמון - אכן הם פונקציות של זמן - ובחינה של ציוד היי-פיי מנקודת
מבט זו הוכיחה את עצמה כפורה יותר עבורי מאשר נקודת המבט המקובלת של EE או הדימויים המבולבלים של תיאורים אודיופיליים. ההוכחה היא
בהאזנה: לאחר האזנה ל-Lavardin, מגברים איכותיים אחרים נשמעים מבולבלים ולא קוהרנטיים, וכמובן מעוותים את המסר האמנותי של המוזיקה.
Lavardin IT מסתדר עם כל סוגי המוזיקה, אבל החוזקות שלו ברורות עוד יותר עם המוזיקה הקשה ביותר. מאזיני ג'אז ומוזיקה קלאסית לא יצטרכו
עוד להתלבט לגבי המעלות האמנותיות של הופעה או יצירה. ה-IT מפרט את הכל. שמחתי לגלות שהביצועים העילאיים של ה-IT לא היו מוגבלים
להשמעת תקליטים: התקליטור שוחזר בצורה מוזיקלית משכנעת שכמעט עברה את המגבלות המובנות שלו לגבי תזמון ופאזה. לעומת זאת, האזנה
לפטיפון Origin Live Aurora MKII עם זרוע Origin Live Conqueror ו-The Cartridge Man MusicMaker Classic פונוסטייג׳ הייתה
בקלות החוויה האסתטית הנעלה ביותר שחוויתי אי פעם בהאזנה למוזיקה מוקלטת.
בקיצור, אין לי ביקורת על ה-Lavardin IT: זהו מגבר באמת נהדר והוא מהווה סטנדרט לפיו יש לשפוט את כל שאר המגברים. מכיוון שקרוזל עשה זאת
נכון בפעם הראשונה (12 שנות מחקר, בדיקות ופיתוח קדמו להופעת ה-IT) המגבר הוא כבר קלאסיקה, ללא עדכונים במשך למעלה מעשר שנות ייצור.
המחיר אמנם אינו זול, אך הוא עדיין מציאה בטווח הארוך. זהו מגבר שמחזיקים לאורך זמן, מוצר יעד סופי אמיתי. כל הכבוד לז'אן כריסטוף קרוזל על
יצירת מגבר גדול באמת ליצירת מוזיקה, כזה שנאמן לחלוטין מבחינה אמנותית. ההמלצה שלי לפרס שלנו למוצר המבוקש של השנה? מובן מאליו. אבל
יותר מכך: המוצר הכי מבוקש של חיי.
|
