|
כאשר אני צריך לבחור בין מוצר בעל מעלה יוצא דופן למוצר בעל קסם, אני בוחר תמיד בקסם. בעוד אפשר להעריץ, להעריך ולכבד מוצר יוצא דופן,
מוצר קסום נוגע בנשמה. הרמקול Duevel Venus אינו מושלם וגם לא יוצא דופן, אבל הוא מלא קסם.
עיצוב
הוונוס הוא הרמקול הקטן ביותר בקו המוצרים של דובל, כולם אומני-כיווניים. בדגמים הגדולים יותר, בלה לונה ויופיטר, יש דרייבר שופר; בוונוס יש
פתח לבס אבל אין דרייבר שופר. מידה רבה של אומנות ותחכום טכנולוגי ניכרים בכל הרמקולים של דובל. הגימור בדרגת ריהוט והמראה הכללי ייחודי
ונאה בצורה בלתי שגרתית בעליל.
גובה הוונוס מעט מעל 90 ס״מ והוא בנוי בשלושה חלקים. מארז הבס מתחיל מתחתית הרמקול, בעל שישה צדדים (כדי להפחית גלי עמידה פנימיים)
ויציאות אחוריות; בחלקו העליון נמצא וופר 8 אינץ׳ מסיבי פחמן. הוופר יורה כלפי מעלה אל תוך רדיאטור דמוי צלחת מעופפת עשוי מעץ בגימור יפהפה;
זה מפזר את הצליל באופן שווה על פני 360 מעלות. הרדיאטור תלוי על שישה עמודי מתכת [שודרגו לסיבי פחם] צרים וגליליים מעל הוופר, ונמצא קרוב
במרחק מה מהטוויטר מסוג כיפה רכה (soft dome), שהוא מחובר לרדיאטור בשישה עמודים נוספים ויורה כלפי מטה לתוך הרדיאטור. הרדיאטור מעוצב
מעט שונה בחלק העליון והתחתון כדי לשקף את ההבדלים בגלי הקול מהוופר והטוויטר. העכבה של הוונוס מצוינת כ-4 אוהם, והרגישות 88dB. לכל רמקול
יש זוג מחברים עשויים פלסטיק אך נוחים מאוד לשימוש, ללא השלכות קוליות שליליות נראות לעין. לרמקול יש רגליות גומי.
טד לינדבלד, היבואן שופע החיוניות והנדיב של דובל, הוריד זוג ונוסים בביתי בקונטיקט. היעד הסופי של הרמקולים היה הדירה שלי בניו יורק, לצורך בחינה
ארוכת טווח; לא היו לי את החלל המתאים ולא את המגברים המתאימים להם בקונטיקט. ובכל זאת, לא יכולתי להתאפק ולחבר את הרמקולים להאזנה
סתמית של כמה ימים.
שני המגברים שהיו בהישג ידי היו ממש מפלצות. בפינה אחת ישב ה-Simaudio W-5 הנחשב מאוד, מגבר טרנזיסטורי דו-דיפרנציאלי המסוגל להפיק
+300W לעומס בן 4 אוהם של הדובל. אולם ה-W-5 תפס את המושב האחורי מבחינת כח, לעומת המונובלוק ESL 800 של Innersound שסיפק 1200Wpc עצומים
לונוס הקטנטנים. במבט בוחן על הרמקולים הנחתי שהם ישתלבו יפה בחדרים בגודל של חצי עד שני שליש מגודל חדר האזנה/משפחה שלי שהוא 9 על 5.5 על 2.7 מטר.
האזנה
האזנה סתמית של כמה ימים? אין סיכוי. אפילו עם המגברים הלא נכונים בחדר הלא נכון, היה לי קשה להפסיק להקשיב. הלכתי לישון מאוחר בלילה,
התעוררתי מוקדם בבוקר, הפסקתי להתכונן לשיעור - או לפחות לא התכוננתי בריכוז ובתשומת לב כפי שסטודנטים שמשלמים 35,000$ שכר לימוד שנתי
זכאים לה. הספר שכתבתי יצטרך לחכות גם הוא. לא סתם נפעמתי, כאילו מסיפור אהבה של קיץ - פותיתי. לא יכולתי לחכות לשים את הוונוס בסביבה מתאימה יותר.
ביום רביעי, ארזתי את הרמקולים בחלק האחורי של המיניוואן וירדתי לתפוח הגדול [העיר ניו יורק]. הבן שלי פגש אותי בלובי של בניין הדירות, ותוך פחות
מחצי שעה הצבנו את הדובל בסלון שלי, מוכנים למפגש האזנה מקדים.
הצבנו אותם על רצפת העץ כמות שהם - ללא ספייקים או פלטות, רק רגליות הגומי - במרחק עשרה ס״מ מהקיר האחורי. הרמקול הימני במרחק 13 ס״מ
מהקיר הצידי. לצד הרמקול השמאלי לא היה קיר - הסלון נפתח לאולם הקדמי ולגומחה. מקום הישיבה העיקרי היה ספה בצורת L, במרחק של כ 25 ס״מ
מהרמקולים, שהונחו במרחק של כ 18 ס״מ זה מזה, נמדד ממרכזי הטווטרים באמצע. חלל ההאזנה עצמו הוא בערך 5.2 על 5.2 על 2.4 מטר, עם הספה,
כיסא גדול, כוננית גדולה לאורך הקיר הקדמי, חלונות ארוכים וגבוהים לאורך קיר אחד, הרבה צמחים, ואמנות על הקירות - חלל תוסס אך עם זאת די מאוזן
ללא טיפול מכוון בחדר.
שאר המערכת כלל נגן סוני DVP-9000ES כטרנספורט פ, מזין ממיר Benchmark DAC 1 דרך כבל אופטי של Analysis Plus (לבסוף הוחלף על ידי מבחר כבלי דיגיטל).
הממיר חובר עם אינטרקונקטים Crystal Reference לקדם מגבר Counterpoint SA 5.0 וזה מחווט עם אינטרקונקטים Stealth CWS למונובלוקים מנורות שנבנה
על ידי מרק פירסון, שהניע את הוונוס דרך כבלי רמקול Stealth MLT.
45 וואט שהפיקו מנורות הווינטאג׳ מולארד EL34 היו די והותר עבור הרמקולים.
הבן שלי רצה לצאת לארוחת ערב, לפי הטקס השבועי שלנו כשאני מגיע לעיר. מוזיקאי וסופר צעיר, הוא תמיד רעב - עניין עקרוני לא פחות. התנגדתי,
אבל רציתי שהוא יישאר בסביבה - יש לו אוזן קשבת, טעם מוזיקלי רחב וספקנות טבעית לאודיפיליה, ללא ספק בהשראת צפייה באביו הסובל במשך עשרים
שנות המחלה. עשינו הסכם: הוא יקשיב לשעה בערך, יתן לי את הרושם הראשוני שלו, ואז אקח לוקח אותו לארוחת ערב לפי בחירתו.
התיישבנו, מצפים להקדיש שעה לערך לכוונון עדין של הרמקולים. למעשה, הפעם היחידה שאחד מאיתנו עזב את הספה הייתה להחליף דיסקים. שעתיים
לאחר מכן, הזמנתי טייק אאוט. ארבע שעות לאחר מכן, הרבה אחרי חצות - והרבה מעבר לגבולות הסבלנות של השכנים שלי (כפי שגיליתי למחרת) - הפסקנו.
סוגים שונים של רמקולים מציגים מוזיקה בצורה שונה, אבל שום דבר אינו דומה לעיצוב אומני-כיווני. דרך הוונוס, התחברתי לחלוטין למוזיקה באופן אישי
לחלוטין - ובכל זאת, מכיוון שזה היה רמקול אומני-כיווני, החוויה הזו יכולה להיות משותפת למאזינים אחרים הנמצאים במקומות אחרים בחדר. זו אחת התלונות
נגד רמקולים אומני-כיווניים: מבקרים טוענים שאחת ההשלכות של הצליל שמשתקף ומוקרן באופן שווה לכל הכיוונים היא שלבימת הצליל העצומה יש מחיר
גבוה של הדמיה (imaging) מפוזרת ולא יציבה.
אבל ההדמיה של הדובל הייתה מסודרת היטב ויציבה. "Conference of the Birds", מתוך האלבום של דייב הולנד בעל אותו השם [ECM 1027], כולל סדרה של
צלילים הבוקעים מכל רחבי בימת הצליל. הצלילים הם לרוב סימני פיסוק חדים ומהירים בגובה צליל שונה - דיאלוג של רעיונות שונים שבסופו של דבר מתאחדים
למכלול אחיד. התפרצויות הללו - כל אחד מהם משפט מוזיקלי קצר ומובנה היטב - הוצגו ללא רבב בגוון הצליל על ידי הדובל, ובמיקום מרחבי ויחס מדויק אחד
עם השני, ללא סחיפה או חוסר יציבות של התמונה הכללית.
מילה על דיוק: במובן מסוים, תמונה מדויקת היא תמונה הממוקמת ביציבות בתוך בימת הצליל הכוללת. באחר, מדויק מתייחס לחדות קווי המתאר של תמונות
מסוימות - "קווי מתאר" סביב כלים, קולות או מבצעים. סוג זה של תמונה מדויקת הוא המחוז המיוחד של מיני-מוניטורים מסוימים ורמקולים לטווח מלא ברמה
אודיופילית. רמקולים שמקרינים תמונות לא יציבות גרועים בהרבה מאלה שאין להם הדמיה כלל - תמונות לא יציבות נעות באקראי על פני הבמה, מה שהופך
את החוויה כולה ללא קוהרנטית ולא רק משוחזרת בצורה לא מספקת. הדמיה יציבה היא תנאי לקוהרנטיות, וקוהרנטיות היא דרישה להצגת המוזיקה הטבעית.
תמונות חדות זה עניין אחר. הן ללא ספק תוצאת לוואי של היי פיי ומועדפות על ידי אודיופילים רבים כסימן של מערכת שמע ברזולוציה גבוהה. לפי הספר שלי,
הדבר הזה רחוק מלהיות חתימה של רמקול ברזולוציה גבוהה: תמונות חדות מסגירות כשל ברזולוציה.
התמונה הצלילית המתוארת על ידי תמונה ממוקדת בחלל משמיטה את המידע בין המבצעים - בדיוק המידע שמחבר את המבצעים זה לזה, שהופך את ההופעה
לרציפה. זהו המידע שמאפשר לנו להבחין בין מוזיקאים המנגנים יחד לבין אלו שרק מנגנים בו-זמנית - זה לצד זה.
מוזיקה המופקת בדייקנות סכין לא מצליחה לרגש אותי כי אני לא יכול לשמוע ולא לשחזר את שלמותה האורגנית. אלה שחושקים בהדמיה מסוג זה מחליפים
את החוויה הצלילית בחוויה ויזואלית; חלקם עשויים אפילו לבלבל את האחרון עם הראשון.
הונוס של דובל יצרו במות צליל מוחשיות לחלוטין, תלת מימדיות, יציבות לחלוטין שהתאימו למוזיקה המושמעת. שלישיית הפסנתר המפורסמת של ביל אוונס,
שהוקלטה בהופעה חיה בווילג' ואנגארד על תקליט וטייפ סלילים כאחד, לא תופסת מקום בבימת הצליל כמו כל צוות המשתתפים והתזמורת של ההוצאה
המחודשת להקלטה המקורית של "You'll Never Walk Alone" של Carousel של רודג'רס והמרשטיין [MCA-10048]. אבל בשני המקרים הצליל היה חי וטבעי
דרך הדובל, היחסים המרחביים בין המבצעים יציבים, בגודל ועיבוד מתאים. מצד שני, מי שמחפש דיוק מיני-מוניטור בהדמיה צריך לחפש במקום אחר. הונוס של
דובל מציגים את המוזיקה באופן טבעי, לא כירורגי.
באופן אידיאלי, הרמזים המרחביים והמהדהדים של סשן ההקלטה המקורי נקלטים על ידי מיקרופונים ההקלטה, והמידע הזה מוקלט בקלטת המאסטר.
לפי התורה המקובלת, מערכת השמע המועדפת תהיה כזו שתוציא את ההשפעה של חדר המאזין לחלוטין מהמשוואה. הוספת החדר הזה לשרשרת השעתוק
יכולה רק לעוות את הצגת המידע שנקלט בקלטת.
זה מרמז שהמשחזר האידיאלי של המידע המרחבי המקורי יהיה זוג אוזניות. החלופה השנייה הטובה ביותר תהיה מערכת רמקול כיוונית לחלוטין. מנקודת מבט זו,
רמקול אומני-כיווני עשוי בהחלט להתאים כמתמר המוזיקה הכי פחות רצוי, שכן הדבר היחיד שכל הרמקולים האומני-כיווניים עושים הוא להכניס את החדר
למשחק כחלק גדול יותר ממערכת השיחזור.
תומכי הרמקולים האומני-כיווניים רואים בכך חוזקה, לא חולשה; לדעתם, זה מה שגורם למוזיקה דרך אומני להישמע כל כך טבעי. לפי השקפה אחת, אומני הם
טבעיים יותר מכיוון שהם יוצרים מחדש מוזיקה באופן שבו הכלים עצמם יוצרים אותה. הבעיה עם ההסבר הזה היא שאומני מקרינים מוזיקה באותה מידה לכל
הכיוונים; מכשירים, בדרך כלל, לא.
סבירה יותר היא הדעה שאין להכחיש שהחדר הוא חלק מחוויית ההאזנה האופיינית, ושהוצאת החדר ממערכת השמעת המוזיקה מותירה כל חווית האזנה שטוחה,
לא אישית, לא מעורבת ולא טבעית. מנקודת מבט זו, מערכת השמע אינה רק משדר ביצוע אלא עוד מבצע, והמאזין הוא חלק מהקהל של הביצוע של אותו מבצע.
וההופעה הזו חיה ומעורבת רק אם היא מציגה את המוזיקה למאזין כפי שמוזיקה עושה - על ידי פעולת גומלין עם החדר.
הונוס של דובל צריך להיות רמקול נהדר עבור אנשים עם חדרים מאתגרים מכיוון שהוא הוכיח שהוא מגיב מעולה למיקום. בסלון שלי, אם הזזתי את הרמקולים
במרחק של 1.8 או 2.4 מטר מהקיר האחורי, בימת הצליל הפכה פתוחה ומרווחת יותר מכל רמקול אחר מניסיוני. אבל הצליל היה גם יותר אתרי [מלשון אתר]
מאשר מוחשי. פשוט לא היו מספיק החזרים מהחדר כדי לתת בשר לתחום המיד.
העברת הרמקולים למרחק של כ 60 ס״מ מהקיר האחורי הגדילה את הפרטים היסודיים בצורה אדירה, והונוס התחברו טוב יותר אחד עם השני. התמונות היו
מלאות יותר, הבס היה טוב באותה מידה, ובימת הצליל, למרות שעדיין גדולה ופתוחה בהרבה מכל אחת אחרת מניסיוני, הייתה קטנה יותר משהייתה עם
הרמקולים מוצבים עמוק בתוך החדר.
כשהרחקתי את הרמקולים זה מזה, בימת הצליל גדלה אבל התמונות היו, שוב, פחות מוחשיות. כשהזזתי אותם לעמדות הסופיות שלהם, בערך 2.1 מטר אחד
מהשני ו 1.2 מטר מהקיר האחורי, הכל ננעל. הנקודה היא שלא היה קשה למקם את הרמקולים. להיפך: מכיוון שהוונוס מגיבים כל כך ברור לשינויים, היה קל
למקם אותם. היו כמה מקומות בחדר שבהם זה נשמע נכון מבחינה טונלית ומרחבית. המיקום היה גמיש יותר מאשר קפדני.
מעבר למאפיינים המרחביים המדהימים של הוונוס, שהיו כל כך יוצאי דופן עד שלא יכולתי שלא לשים לב אליהם בכל פעם שניגנתי מוזיקה, התכונה הבולטת
ביותר שלהם הייתה העידון שלהם. זה היה רמקול בעל ניואנסים ועדין שפשוט נשמע נכון. המוזיקה תמיד הייתה ראויה ומנומסת, אף פעם לא מחניקה או זחוחה.
כמו כל רמקול, הונוס מציגים פעולת איזון: רמקול טווח מלא עם קצה תחתון מפתיע לטובה. בסלון הדירה שלי הם הצליח לשחזר תדרים עד לאזור אמצע 30Hz.
עם זאת, לא הייתה הרבה אנרגיה ממש נמוכה; לא הייתי סומך על ונוס שישחזרו בצורה משביעת רצון פרטים בסיסיים הרבה מתחת ל-40 הרץ.
ובכל זאת, תווי הבס שמציגים את "I Love You", ב-Shine של דניאל לנואה [Arti 86661-2], כמו גם קו הבס הנושא את השיר לכל אורכו, בוצעו במלואם, עם משקל
נאות ודעיכה מתאימה של קצוות הצליל. מאידך גיסא, לא הייתי קונה את הוונוס אם היתה לי התשוקה למוזיקת עוגב. בשביל זה, אולי צריך ללכת קצת יותר
במעלה שרשרת דובל - אולי עד לזוג יופיטר [רמקול הדגל הקודם - היום סיריוס].
מניסיוני, צליל "רזה" הוא לרוב תוצאה של מידבס שקוע. זהו טווח צליל מסובך במיוחד עבור רמקול לשחזור נכון, אך הוא חיוני לחלוטין להצלחתו של כל רמקול.
משקל לא מספיק במידבס מוביל לצליל רזה. מצד שני, יותר מדי משקל והרמקול יוצא איטי. גרוע מכך, תוספת משפיעה לרעה על הטוהר והטבעיות של טווח המיד.
הצליל נמרח; קולות גברים, למשל, יוצאים כבדים מדי [צליל חזה נפוח].
מניסיוני לאחרונה, רק ה-Magneplanar 3.6R, מונעים כהלכה, עולה על דרכו של הונוס בתחום המיד התחתון/בס עליון. ביחד, המיד והבס התחתון של הונוס יצרו
בסיס נפלא, עליו נשענה שאר המצגת.
תחום המיד היה פשוט שובה לב - לא זוכר ששמעתי כזה טבעי יותר. באזור זה, אפילו המגנפן האדירים לא עלו על הדובלים. כמה הקלטות שנוטות לכיוון קשיות
בטווח המיד העליון נהנות מהטיפול של הדובל בתחום המיד. Come Away with Me זוכה הגראמי של נורה ג׳ונס יוצא דופן בזכות המוזיקה שלו, אבל ההקלטה
מאכזבת אותי מדי פעם כשהקול שלה נשמע נוקשה בכמה קטעים. אבל לא דרך הרמקולים של דובל. (Blue Note 41747).
הדובל הורידו את הקצוות של כמה הקלטות פחות אידיאליות, ובמובן הזה היה רמקול "סלחני", וקצת כמו המגנפלנר. שניהם חושפים את האמת המוזיקלית, גם
אם זה אומר לא לומר את כל האמת. מצד שני, הם לא משקרים - הם פשוט לא חושפים את כל היבלות כדי לראות היכן טמונה האמת. בוודאי, זה דבר נכון.
התדרים העליונים היו ממוקדים, אך מוגבלים בהתמשכותם ובאנרגיה האולטימטיבית. הנצנץ של ההיי-האט עלה במהירות והתפוגג לאט לחלל. יתר על כן, דעיכת
הצליל לא היה כל כך אל תוך החשיכה אלא אל תוך האוויר.
שוב, למרות שלא שוטחו מטה או גולחו, הגבוהים של הונוס לא היו מורחבים כפי שהם דרך הטוויטר של מורל ב- Green Mountain Audio Continuum 1.5i, שהיו
הרפרנס שלי לרמקולים דינמיים. זה היה ניכר בסקסופון של ג'ון קולטריין, בגרסאות שונות שניגנתי של My Favorite Things [CD, Atlantic SD-1361-2]. הקצה
המוביל של הסקסופון היה בדיוק כמו שצריך, והרמקול העביר את גוף הכלי במלואו. עם זאת, לא ניתן להכחיש שמידע על גוון העל היה מוגבל יותר. זה היה גם
פסק דינו של חבר, נגן סקסופון מקצועי שיודע ממקור ראשון איך נשמע הכלי של קולטריין.
כפי שאמרתי, הונוס של דובל הם מופע של איזון. הם לא צללו למעמקים וגם לא סיפקו אנרגיה בתדר גבוה לסטרטוספירה.
אני לא ממליץ לשדך את הדובל עם סאב וופר או סופר-טוויטר בתקווה להרחיב את הביצועים שלו לשני הכיוונים. הוונוס מאוזנים להפליא, כך שכל מאמץ להרחיב
את הטווח שלהם עשוי להרוס דברים תמורת מעט מאוד תמורה פוטנציאלית.
בנוסף להיותו מעט מוגבל בקצוות התדרים, הדובל דינמי במידה מתונה - אתה לא תשוויץ בו לחברים שלך עם מוזיקת פאנק. מצד שני, אני שומע הרבה מוזיקה חיה,
במיוחד מוזיקה אלקטרונית חיה, והבאס סלאם שאודיופילים מצפים מהרמקולים שלהם לייצר הוא לא בדיוק מה שאני שומע במוזיקה חיה.
הדובל חשפו אופי דינמי עקבי. הדינמיקה של טווח המיד, שבו כל כך הרבה רמקולים מסוג פלנר ואלקטרוסטטי כושלים, לא רק הייתה טובה מאוד, אלא גם חלק
אחיד ושלם עם הדינמיקה של הקצה התחתון. כל זה תרם לטבעיות ולקוהרנטיות המדהימה של הרמקולים.
אני רוצה מערכת משחזרת מוזיקה שתגרום לי לרצות לנגן ולהנות יותר, לא פחות, מהמוזיקה שלי. בתוך המגבלות של טווח התדרים שלו, הונוס של דובל לא רק
אפשרו לי לנגן ולהנות מכל הטווח של המוזיקה שאני אוהב, הם כל הזמן דרבנו אותי לעשות זאת. הצליל היה שקוף אך לא גבישי. אם אתה רוצה להשתמש
ברמקולים שלך ככלים מדעיים, חפש משהו יותר "חושפני חסר רחמים".
באופן לא מודע, אולי, יותר מדי אודיופילים בסופו של דבר מנגנים רק קומץ מההקלטות האהובות עליהם. הדיסקים הנבחרים לרוב אינם מתחילים כהקלטות
מועדפות, אלא הופכים להיות כאלה בגלל שהם נשמעים טוב במערכת של האודיופיל. בסדר, אבל מה עם שאר המוזיקה שלהם? בטח, הם יקשיבו לו במכונית
או במשרד או באייפוד, אבל לא במערכת השמע הביתית שלהם בשווי 20,000 דולר. כשזה קורה, משהו השתבש.
יכול להיות שמותר למוכרן אודיו לנגן את אותם עשרה קטעים 300 פעמים ביום כדי להראות את יתרונות המערכת, אבל זה לא בסדר לאוהבי מוזיקה. אם המטרה
היא להאזין למוזיקה שנשמעת טוב במערכת, למה לא פשוט להעלות את דיסק ההדגמה האולטימטיבי של Chesky [Chesky UD095] וללחוץ על Repeat? זה תמיד
נשמע טוב.
סיכום
האזנתי לונוס של דובל מונעים על ידי מגוון רחב של מגברים, מה-Innersound ESL 800s ל-Simaudio W-5 ועד ל-mbl 8011 ועד למגברי השפופרת המותאמים
אישית שלי 45W. הוונוס עמדו היטב בפני כולם, והגיבו לכל אחד. ה-Innersound העניק לדובל מצגת מהירה כברק ודינמית יותר; הסימאודיו נתן לו נוחות בעלת
גוף מלא; ה-mbl הוסיף סאב וופר לסאונד, תוך הצגת חיצוניות מעודנת אך אופי נסתר מרגש; ומגברי השפופרת העניקו גוף, משקל, שלמות הרמונית ותחושה
טבעית לחלוטין עם המוזיקה.
אם אתה אוהב מוזיקה ויש לך ראש פתוח, ייתכן שתתאהב בונוס של דובל. הם עושה מוזיקה - לא רק בצורה שתפתה את חובב המוזיקה, אלא גם באופנים
שיספקו יותר מקומץ מהם, באותו הזמן ובאותו החדר. איך הם עושים את זה? כמו שאמר האיש, "זה קסם."
|
